שיקום יישובי העוטף יוצר כמויות חסרות תקדים של פסולת בניין. האם נדע להפוך את ההריסות למשאב יקר או שנמשיך להטמין אותה, ולשלם מחיר סביבתי וכלכלי כבד?
השביעי באוקטובר 2023 לא רק טלטל את מדינת ישראל, אלא גם הותיר אחריו מראות של הרס וחורבן שלא נראו כמותם בישראל מאז מלחמת העצמאות. משימת שיקום יישובי העוטף היא אחד מהאתגרים ההנדסיים והלוגיסטיים הגדולים ביותר שניצבים בפני המדינה, וכבר עכשיו היא מעלה סוגיה קריטית שדורשת פתרון יצירתי: מה עושים עם פסולת הבניין?
פרויקט השיקום הגדול ביותר בתולדות המדינה מייצר מאות אלפי טונות של פסולת בניין. מבנים ציבוריים, בתי מגורים, תשתיות – כל אלו נהרסו לחלוטין או חלקית, ויצרו ערימות ענק של בטון, לבנים, חול, ברזל ושלל רכיבים נוספים. בעוד שבעבר, הפתרון היחיד להתמודדות עם פסולת כזו היה שינוע שלה לאתרי הטמנה מרוחקים, פתרון זה רחוק מלהיות אידיאלי. הטמנת פסולת בניין היא יקרה, מזהמת את הקרקע ואת מי התהום ודורשת שטחי קרקע גדולים שמתמעטים במהירות במדינה צפופה כמו ישראל. בנוסף, היא מהווה בזבוז משווע של חומרי גלם יקרים.
כלכלה מעגלית לשיקום אחר מלחמה
הזדמנות חד-פעמית נוצרה כעת לעבור לגישה של כלכלה מעגלית בה אשפה של אחד הופכת לחומר גלם עבור האחר. במקום לראות בהריסות כ"בעיה", עלינו להתייחס אליהן כ"משאב". אגרגטים ממוחזרים מבטון הניתנים לשימוש חוזר כמצעים לסלילת כבישים או כתוסף לייצור בטון חדש; ברזל ועץ ניתן למחזר ולהשתמש בהם שוב. עודפי עפר שאינה מזוהמת ניתן לנצל לעבודות עפר בפרויקטי בנייה ותשתיות חדשים.
כדי שהמעבר לכלכלה מעגלית יקרה בפועל, נדרשת היערכות מוקדמת ותכנון לוגיסטי מדוקדק. ראשית, יש להקים באתרים שבהם מתבצעות עבודות ההריסה, מרכזים למיון פסולת, כדי להפריד בין החומרים השונים כבר בשלב הראשוני. שנית, יש לחייב את הקבלנים על פי חוק להשתמש בחומרים ממוחזרים בפרויקטי הבנייה הבאים. ולבסוף, יש להשקיע בטכנולוגיות חדשניות של מיחזור פסולת בניין.
פרויקט השיקום של יישובי העוטף הוא הזדמנות נדירה לא רק לבנות מחדש את הבתים, אלא גם לבנות מחדש את תעשיית הבנייה הישראלית על בסיס עקרונות של קיימות. זהו לא רק מהלך סביבתי, אלא גם מהלך כלכלי וחברתי, שיפחית את התלות שלנו בחומרי גלם חיצוניים וייצור מקומות עבודה חדשים.
לכתבה מפורטת על היקף האתגר בפרויקט הענק של שיקום יישובי הדרום, לחצו כאן: כתבה באתר TheMarker
